עו"ד קורל אלון (דיני עבודה)
 
 
 
 
אלון קורל ושות',
 
משרד עורכי דין
 
 
 
 
 
 
 
 
 

המגזין החודשי

האם מעביד יכול לחייב עובד למסור טביעת אצבע לצורך רישום שעות הנוכחות בשעון נוכחות ביומטרי
 
עס"ק 7541-04-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה מרחב המשולש הדרומי ואח' נ' עיריית קלנסווה (ניתן ביום 15.3.17).

בית הדין הארצי, מפי כבוד השופטת לאה גליקסמן (אב"ד), דן בשאלה האם רשות מקומית רשאית לחייב את עובדיה למסור טביעת אצבע לשם רישום שעות הנוכחות שלהם בשעון נוכחות ביומטרי? לאחר סקירה נרחבת של הוראות החוק והפסיקה, נקבע כי מסירת טביעת אצבע פוגעת בזכות לפרטיות ובזכות לאוטונומיה – שתיהן זכויות חוקתיות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם. שימוש בשעון הביומטרי כולל פגיעה כפולה בזכויות האמורות – הן בעצם מסירת טביעות האצבע והן באגירתן. ניתן להכשיר פגיעה שכזו רק בחוק או בהסכמה כדין. בהעדר הוראה בחוק המאפשרת למעסיק לחייב את עובדיו למסור טביעות אצבע או המחייבת את העובד למסור למעסיקו טביעה שכזו, בהעדר הסכמה פרטנית של עובדות החינוך למסור את טביעות אצבעותיהן, ובהעדר הסכמה קיבוצית לעניין זה – אם בכלל היא מספקת, המסקנה היא שכפיית העירייה את עובדות החינוך לעשות שימוש בשעון הביומטרי, תוך מסירת טביעת אצבען, אינה כדין ויש להפסיקה.

האם יש לסלק על הסף תביעה אשר הוגשה בעניין שנחתם בו כתב ויתור במסגרת חתימה על הסכם פרישה
 
סע"ש 24066-11-16 דוד שטמפטר נ' חברת עמידר החדשה - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (ניתן ביום 10.3.17)

התובע הגיש תביעה כנגד העירייה שעיקרה הפרשי פיצויי פיטורים שמקורם באבחנה שנעשתה על ידי המבקשת בין ערך פדיון פיצויים למס ובין ערך פדיון פיצויים למעסיק; אי תשלום בונוס מנהלים ואי תשלום פרמיית מכר.

המבקשת טענה כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת שהמשיב חתם, במסגרת הסכם הפרישה על סעיף ויתור ומבקשת, כי ינתן תוקף לסעיף ומכוחו תסולק התביעה שאם לא כן ניהולה של התביעה כנגדם כאמור לעיל יהיה בה משום הפרה של הסכם זה.

נקבע כי טענות המשיב בכתב התביעה אינן עומדות בסתירה לסעיף הוויתור. הטענות העוסקות באופן חישוב פיצויי הפיטורים הן טענות שנטענו על ידי המשיב עוד קודם לחתימת הסכם הפרישה, כך אף לטענת המבקשת, והתנהל לגביהן דין ודברים בין הצדדים, כלומר המבקשת ידעה שנושאים אלו שנויים במחלוקת. היות ומלכתחילה לא ראו הצדדים עין בעין סוגיה זו, ברי כי לא ניתן בשלב מקדמי זה לקבוע, כי העלאתה של הטענה בדבר זכאותו להפרשי פיצויי הפיטורים מהווה הפרה של התחייבותו כאמור בהסכם הפרישה.


עוד נקבע, כי גם אם נניח שהסכם הפרישה על סעיפי הוויתור שלו חוסם את הדרך בפני הגשת תביעה בעילות מסוימות, אין הוא חוסם את הדרך בפני התובע להגיש תביעה שעילתה הפרת ההסכם מכוח דיני החוזים. בכתב התביעה מעלה המשיב טענות בדבר אי תשלום כספים עליהם הוסכם בהסכם הפרישה. כך, לדוגמא, טוען המשיב שלא שולמה לו 'פרמיית מכר' עליה סוכם בהסכם הפרישה וכן תובע המשיב תשלום בונוס מנהלים שהיה על המבקשת לשלם לו, בהתקיים תנאים מסוימים, כאמור בהסכם הפרישה. טענות אלה דינן להתברר במסגרתו של ההליך העיקרי.

אמנם הכלל הוא כי יש ליתן תוקף, דרך כלל, לכתבי ויתור וודאי מקום בו מדובר ב"עסקת חבילה" שמטרתה למנוע התדיינויות משפטיות הנוגעות לסיום יחסי עובד-מעביד, אולם בעניין זה אין מדובר בטענה חדשה בנוגע לסכום הפיצויים או טענה המבקשת לבטל את הסעיף אלא עילת תביעה שנולדה מכוחו של ההסכם הנוגעת לאופן החישוב או, לכל הפחות, עניין שדינו להתברר בהליך העיקרי.

 
האם מי שאינו צד להליך רשאי לערער על פסק דין שניתן בהליך משפטי אשר נקבעו בו קביעות לגביו
 
ע"ר (ארצי) 26773-10-16 שרה נתניהו נ' מנחם נפתלי (ניתן ביום 9.3.17).

בית הדין הארצי, מפי כבוד השופט אילן איטח, קבע כי רק מי שהוא "צד להליך" רשאי לערער על פסק דין שניתן בהליך משפטי. פגיעת צד מפסק דין, למשל כתוצאה מקביעות בנוגע להעדר מהימנותו או למעשים שליליים שעשה, אינה מקימה לו, לכשעצמה, את הזכות לערער על החלקים בפסק הדין שפוגעים בו.

מקובל כי" צד להליך" הוא לפחות כל מי שמופיע כצד לכתבי הטענות שפתחו את ההליך (להלן: צד פורמאלי). עם זאת, ההלכה מאפשרת, בנסיבות מסוימות, למי שאינו צד פורמאלי אך מעורב בהליך המשפטי ונפגע מהחלטה שיפוטית, להגיש ערעור על ההחלטה ש"פגעה" בו, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: התנאי הראשון - התקיים בעניינו "הליך נילווה", מה שהופך אותו ל"בעל דין בפועל". התנאי השני, אותו "הליך נילווה" הסתיים בהחלטה המשנה את "מצבו המשפט" של אותו "בעל דין בפועל" קרי החלטה המשנה את מערך זכויותיו וחובותיו כפי שהיו קיימות ערב ההחלטה. כפועל יוצא, עד שהעיד בהליך מסוים ובמסגרתו ניתנה החלטה הפוגעת בו, זכאי להגיש ערעור. התנאי השלישי - על המעוניין לערער להסביר מדוע לא פעל להצטרף להליך בערכאה הדיונית, ולשכנע כי לא השתהה ולא החמיץ את השעה להפוך לבעל דין באותו הליך. אם דרישה זו אינה מתקיימת, לא יותר לו להגיש ערעור.

לאחר שבית הדין בחן את נסיבות המקרה הגיע הוא למסקנה כי לא התקיימו בעניין שרה נתניהו התנאים הנ"ל המצדיקים מתן זכות ערעור.


האם יש לראות בהודעות שנמסרו לעובדת בדבר הארכת תקופת ניסיון שלה והעברתה לתפקיד זוטר יותר כ"תאונת עבודה" בעטייה נגרמו לה נזקים נפשיים ופיסיולוגיים
 
ב"ל 11217-09 י.כ.ב.א נ' ביטוח לאומי סניף ירושלים (ניתן ביום 12.3.17)

התובעת הגישה לבית הדין האזורי לעבודה תביעה להכרה בהתעמרות מתמשכת כתאונת עבודה אשר בעטיה נגרמו לה פגיעה נפשית וליקויים פיזיולוגיים של פיברומיאלגיה ומחלת עור. לאחר שהתביעה נדחתה, ערערה התובעת על פסק הדין לבית הדין הארצי, אשר קבע כי אמנם על פי הפסיקה הנוכחית לא הוכרה מיקרו טראומה נפשית, אולם יש מקום לאבחן אירוע קונקרטי שניתן לקשרו לפגיעה הנפשית וליקויים הפיסיולוגיים. בעקבות כך, הוחזר התיק לבית הדין לעבודה, אשר בחן את הקשר בין שלושה אירועים שאירעו במהלך תקופת עבודתה לבין הנזקים. האירועים שנבחנו הינם: הראשון - בתאריך 31.5.2005 עת קיבלה התובעת הודעה בדבר הארכת תקופת הניסיון בתפקידה כראש ענף גבייה בשל אי שביעות רצון מתפקודה, השני - ביום 9.11.2005 עת הודיעו לתובעת במהלך ישיבה שנערכה בנוכחותה, כי היא לא עמדה בתקופת הניסיון ולכן תשוב לכהן בתפקידה הקודם, כמנהלת מדור), והשלישי - ביום 11.1.2007 עת הודיעו לתובעת כי היא תשמש פקידת קבלה בעמדת המודיעין של המשרד.


בית הדין האזורי לעבודה, מכפי כבוד השופטת יפה שטיין, קבע כי קיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת - הפרעה הסתגלותית ממושכת עם מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים - לבין הרגשת ההשפלה ואי הוודאות אשר חוותה באותם אירועים. כמו כן, נקבע כי יש קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת למחלת הפיברומלאגיה ממנה היא סובלת. לעומת זאת, נקבע כי אין קשר סיבתי בין מחלת העור ממנה סובלת המערערת לבין עבודתה.


 
היקף דרישת "תום הלב" בהתאם לחוק ההגנה על עובדים חושפי שחיתויות במקום העבודה
ע"ע 41737-02-12 וע"ע 41182-02-12 יורם אברג'ל נ' ג'וינט ישראל (ניתן ביום 20.2.17)

בית הדין הארצי, מפי כבוד השופטת נטע רות, ביצע סקירה נרחבת של היקף דרישת "תום הלב" שבהגשת תלונה בהתאם לחוק ההגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997.

נקבע כי על העובד המבקש ליהנות מהגנות החוק לעמוד, בין היתר, בתנאי של הגשת התלונה "בתום לב"; לצורך עמידה בתנאי זה אין ליתן משקל למניע להגשת התלונה ואף לא לשאלה האם התלונה נמצאה מוצדקת אלא - לתשובה שתינתן, בין היתר, לשאלות הבאות: האם התלונה איננה תלונת שווא והאם העובד ידע על כך שמדובר בתלונה שכזו או שהיה עליו לדעת זאת; האם העובד נקט באמצעים סבירים, בנסיבות העניין, על מנת להיווכח שמדובר בתלונה שיש בה ממש; האם תלונה זו הוגשה ל"רשות המוסמכת" לקבל ולבדוק אותה, בנסיבות העניין, והאם העובד פנה תחילה למעסיק בדרישה לקיים חקירה פנימית של התלונה. עם זאת, בנסיבות המתאימות - לא מן הנמנע שגם הגשת תלונה לגורם חיצוני, בלא שהעובד ניסה למצות תחילה הליך של בירור פנימי - יכול ותחשב כעמידה בתנאי של הגשת התלונה "לרשות המוסמכת" וכן, עמידה בדרישה ל"תום לב" בהגשת התלונה: כך למשל, במקרים שבהם הגשת התלונה לגורם חיצוני מתחייבת מאינטרס הציבור או בנסיבות שבהן, בשל תוכן התלונה או לאור זהות הגורם שאליו היא מתייחסת - קשה להניח כי היא תבורר באופן ראוי על ידי המעסיק.
בנוסף, חובת תום הלב של חושף השחיתויות מתפרשת גם על פני התקופה שלאחר הגשת התלונה ומחייבת אותו לכבד את תהליך הבדיקה על מנת להבטיח את יעילותו. אי לכך על העובד המתלונן להימנע מלהביע עמדות נחרצות ובוטות בקשר לתלונה ולמושאיה בפני גורמים שאינם מוסמכים לבדוק אותה וזאת, כל עוד התלונה נבדקת להנחת דעתו. עם זאת, חריגה של העובד מעקרונות תום הלב, בקשר להגשת התלונה ולאחריה, כמוסבר לעיל, אינה מובילה בהכרח לשלילת ההגנות מכוח חוק הגנה על עובדים. ההכרעה בסוגיה זו, כמו גם בהשלכות שתהיינה לחריגה זו על היקף הסעדים שיינתנו או שייפסקו לזכות העובד מכוח חוק הגנה על עובדים או בשאלת ההוצאות בהליך המשפטי לפי חוק זה תלויה, בין היתר, בהיקף החריגה מעקרונות תום הלב כאמור; מן המידה שבה התנהלותו חסרת תום הלב של העובד, עלולה לסכל את תהליך הבדיקה עצמו או את היישום ואת ההשלכות הרצויות של תוצאותיו בטווח הקצר והארוך ומנגד - מן המידה שבה התלונה הובילה להתנעה של תהליך בדיקה וחקירה שהניב תוצאות חיוביות לארגון או שעשוי היה להניב תוצאות שכאלה.